הרבה פעמים אני שומע אנשים שטוענים שהשפה הערבית צריכה להילמד כמקצוע חובה בבתי הספר העבריים. יש אפילו שמחמירים וטוענים שצריך ללמד את השפה כבר מכיתה א’ או אפילו כבר מהגן. אז למה בעצם זה לא קורה? אם יש כל כך הרבה קולות שקוראים ללמד ערבית כמקצוע חובה, היינו מצפים שהצעות כאלה יקודמו. לפני שממליצים לעשות שינוי גדול שכזה, חשוב להבין מה מצבם של לימודי הערבית במערכת החינוך הציבורי.
לאחר שלימדתי ערבית במערכת החינוך הציבורית שש שנים ועוד חמש שנים לפני באופן לא פורמלי, אני חושב שהצלחתי לאפיין את תמונת המצב.
למי שלא פתח חדשות בשנים האחרונות, חשוב להתחיל ולומר כי באופן כללי מצבה של מערכת החינוך בכי רע. רק מחסור עצום במורים בשל תנאי העבודה הלא סבירים של המורים. גם מורים עם הרבה מוטיבציה שחולמים “לעשות חינוך”, מגלים מהר מאוד שמערכת החינוך כלל לא נוצצת בלשון המעטה. באופן ספציפי, יש מחסור חמור מאוד של מורים לערבית בישראל, ובדגש על אזור המרכז. לימודי שפה זרה שנייה הופך למקצוע חובה בחטיבות הביניים, אך משרות רבות של מורים נותרות לא מאוישות, ומנהלי בתי ספר נאלצים “לקצץ” את השעות פשוט כי אין להם איך לאייש אותן.
נשאלת השאלה מי קהל המורים שמגיע ללמד ערבית בבתי הספר? רוב המורים החדשים שמגיעים ללמד ערבית בימינו הם או יוצאי יחידות המודיעין השונות שהתאהבו בשפה ובמקצוע ההוראה או לחילופין בני ובנות המגזר הערבי. בהחלט קיימים גם קהלים נוספים אך מדובר במיעוט. אמנם קשה לי להכליל, אך מניסיוני מרבית הניסיונות של שילוב מורים לערבית מהמגזר הערבי בבתי הספר העבריים אינם צולחים. יש לכך כמה סיבות, וביניהן הפער התרבותי הקיים בין המגזרים (למשל: תלמידים דוברי עברית מרשים לעצמם להגיד דברים חצופים שאינם מתקבלים על הדעת על מורה ערבי), סלידה של תלמידים ממורים מהמגזר הערבי בשל פחד או אי הכרת התרבות או הדת, פערי שפה, מרחק היישוב הערבי מבית הספר ועוד. אם משרד החינוך היה משקיע בהכשרה נכונה של המורים הערביים להוראה במגזר היהודי, כל הצדדים יכולים היו להרוויח מכך, אך לצערי משרד החינוך אינו צד בדבר. כשהייתי רכז ערבית בתיכון שש-שנתי במרכז, כל כך חלמתי שיהיה איתי מורה לערבית מהמגזר הערבי בביה”ס, אך לצערי לא הצלחתי לגייס אף אחד.
נטען לא אחת על ידי מורים לערבית כי ישנם מנהלי ומנהלות בתי ספר שיש להם התנגדות עקרונית להוראת ערבית בבית הספר שלהם או שהם אינם מעודדים את הוראת הערבית בבית הספר ו”גונבים” שעות מהמקצוע. לא ניתן לשלול לגמרי את הטענה הזו, שכן מנהלים רבים בוחרים להקצות את שעות ההוראה של ערבית ללימודי ליבה או ללימודי העשרה אחרים, על בסיס סדר עדיפויות פדגוגי זה או אחר. אף על פי שזה מהלך לא חוקי, הוא מתקיים בפועל ולא ניתן למנוע אותו מהמנהלים. לצד זאת, מנהלים רבים חוו אי הצלחה בהוראת הערבית בבית הספר שלהם, שנגרם מסיבות שונות, ולכן החליטו להפסיק את הוראת את המקצוע, לצמצם את השעות או לצמצם את השכבות הלומדות את המקצוע.
נסיים בהתייחסות להתנגדות של ההורים שגוררת גם התנגדות של תלמידים. הורים רבים, ואפילו מרבית ההורים, אינם רואים במקצוע הערבית כמקצוע חשוב ובעל ערך. הורים מעדיפים שהילדים ישקיעו במתמטיקה, באנגלית, בלשון, במדעים ואולי בסוף בערבית. בעיה זו מחריפה במקרים של תלמידים לקויי למידה, שלימודי שפה זרה שנייה לגמרי מכביד עליהם ומקשה עליהם את הלמידה. אם רק הייתם יודעים כמה מכתבים קיבלתי כרכז ערבית מהורים שרוצים להוציא “פטור” לילדים שלהם מלימודי ערבית. כל פעם מחדש היינו צריכים לבלום את הבקשות ולנסות למצוא פתרון. ושלא נדבר על מקרים של הורים שמתנגדים לערבית באופן עקרוני וערכי, לעיתים מסיבות פוליטיות ודומות להן, שם בכלל קשה להגיע “לעמק השווה”.
התוצאה היא שמצב לימודי הערבית בישראל בכי רע והפתרון אינו נראה באופק. גם הסכם שכר עם המורים לא יפתור את הבעיה. מדובר כאן ב”בור” עמוק מאוד שצריך להתחיל לפתור. צריך להקצות תקנים לחיילים סדירים ב-8200 שייכנסו לכיתות ויתחילו ללמד ערבית, צריך לייצר מנגנון של הכשרת בוגרי 8200 ערבית למשרות הוראה או תרגול מיד אחרי הצבא, צריך להכשיר היטב את המורים במגזר הערבי להוראה בבתי הספר העבריים ולמצוא עבורם פתרונות ניידות לבתי הספר, צריך לפתח ולקדם את המורים הקיימים ולשמור עליהם היטב לפני שהם יקומו ויעזבו. אני יצאתי לשנת חל”ת ממערכת החינוך ואני לא יודע אם אחזור. מה שבטוח הוא שרק שינוי משמעותי במערכת יחזיר אותי אליה.
